המופע של מ&#

עקוב
06:00
ראשית, ספוילר: המופע של מיה דגן הוא מהמופעים העצובים בהם צפיתי. קשה להחליט מהיכן להתחיל לתאר את מפגן הריק הזה, שבו מלבד כמה שירים ממחזות זמר מוכרים כל הטקסט עוסק בחיצוניות: הרצון הנואש להתפרסם בכל מחיר, המראה החיצוני־נשי, והמלחמה האבודה בהזדקנות הגוף ואימת המשקל העודף. בהמשך לגוף הפרטי, סביבת המחייה: תל אביב קטנה ועלובה. היא לא ברודוויי, ולכן גם ההצלחה בארץ מוגבלת. עובר לכישלונותיה של השחקנית בדרך להצלחתה המקומית. וממשיך למישור האישי, כביכול: לכישלונות ממוצעים במציאת זוגיות ראויה, ולקשר אנוכי עם הורים מבוגרים שהופך עם הזמן לטרחה ממש. כל ניסיון לשינוי נושא, שיתוף אנקדוטה פרטית נוספת מחיי השחקנית, כמו רק מוסיף עוד פרט לתמונה הכללית המדכאת שנפרשת על פני כשעתיים. תמונה של תרבות אינסטוש רועשת, ריקה מתוכן בעל ערך, תמונה שבה חיה דגן כביכול כאישה פרטית, ממוסגרת הרמטית, רק שהיא לא באמת לבד שם.
ראשית אתמקד בדמותה, העולה ממה שהיא עצמה אומרת על עצמה, וכל מה שהיא אומרת הוא על עצמה, עדות גוף ראשון יחיד. אין במופע היחיד ולו משפט אחד שאינו מייצג רק את המבט החיצוני ביותר על חיים בעולם שכולו מראות, לא מחמיאות עד מעוותות. והרי היופי הוא (לא רק, אבל גם) בעיני המתבוננת. אז קבלו תקציר קורות חייה של דגן, מנקודת מבטה: היא נולדה במשקל כבד: 4.800, ליתר דיוק. אמא שלה עוד צולעת מהלידה, היא מספרת לקהל. והיא ממשיכה: כל ילד רוצה להיות סלב, וגם היא רצתה. שימו לב למילה: סלב. כלומר, דגן לא מספרת שאהבה לשמוע מוזיקה או לנגן, ששאפה לבטא רגשות, שמא להתחבר לקהל דרך תיאטרון. לא. היא פשוט רצתה להיות ידועה. על המסך, על הבמה. זה לא באמת חשוב, העיקר שיביטו בה. ואנו צופים פה בתצוגת התאווה הנרקיסיסטית בעירומה, כמעט ללא פילטר. ואכן, עם עליית ה סלב לבמה, בטרם שרה או שיחקה, דגן כבר מצווה ודורשת מהקהל: כפיים!
עברו לתצוגת גלריה
כרזת המופע של דגן. מסרבת לקבל לא צילום: מאיר כהן / מתוך חש
היא מציגה תמונת ענק מודפסת שלה בתור פעוטה בלונדינית מחייכת (דהיינו: הכל התחיל בסדר). היא הופכת את התמונה, ושוב ניגלה בפנינו דיוקנה, הפעם בגיל ההתבגרות, השיער קצוץ מחומצן, המבט עצוב. אך פיה מתעוות, מאולץ דווקא לחיוך: תראו, אני נראית פה כמו טרנסג נדר, היא אומרת. חה חה חה. ועכשיו נדבר על להיות אישה . ובכן, לצערה של דגן, לדבריה היא לא נראית כמו גל גדות. אישה היא גוש של חוסר בטחון , היא מסבירה לנו כעוד מין בדיחה, ובנויה מ–20 אחוז בשר ודם, ו–80 אחוז ששמורים למחמאות. מחמאות שהיא נזקקת להן ללא הרף, בלעדיהן אין לה חיים .
דגן מתארת את הכמיהה לרזון, ולצדה חלומות על בולמוס אכילה אין סופית, ואי אפשר שלא לרחם עליה. אני מביטה בה ורואה אישה רזה, עם אגן צר שנדמה כשברירי. רואה אישה רעבה תמידית, עם דימוי עצמי שביר, המובילה למכירה פומבית של עצמה
ומשקיבלה האישה את 80 אחוז המחמאות להן היא נזקקת, איך חייה נראים? האם היא שמחה? ובכן, נדמה שלא. נדמה שחיים במישור נרקיסיסטי מתנהלים גם תוך תודעה קורבנית מתמדת. מה לא אמרו לה, בטרם דלק כוכבה? ראשית, הרבה לא . כל לא כזה נחרט בה כפצע ללא מרפא, על פרטיו המנומקים: את לא מספיק רזה, את לא מספיק יפה, את קולנית מידי, את לא מספיק מוכשרת, וכדומה. היא מתוודה שאפילו בעלה אמר לה לא , בהתחלה. אך מסתבר שדעתו השתנתה. גם בן הזוג מוצג בהקשר זה כזכייה כדאית. אך אין מילה עליו למה ואיך מצא חן בעיניה. נדמה שכמו הבמה, גם הוא יעד לכיבוש ושימוש. וזה אמור להצחיק אותנו?
גם עולם התיאטרון נכבש ברגל נחושה, וכמו נכנע לכוחניות של מי שמסרבת לקבל לא . אחת כדגן תתקבל, ויהי מה. ולא חלילה לשורת המקהלה, אלא לקדמת הבמה. ואף על פי שהיא מספרת ששכבה עם מפיק זה או אחר בדרך לתפקיד זה או אחר, וגם אם זאת בדיה, או בדיחה, הרי שהעניין כולו מזכיר התנהגות של בת שלוש. כל האמצעים כשרים. היא תצרח, היא תשתטח על הרצפה, תיכנס לטנטרום ולרגע לא תזדהה עם ההורים האומללים את ה ארטיק כן שלה היא תקבל, עד לארטיק הבא.
לא נעים לכתוב, אך הכריזמה של דגן ויש לה כזאת אינה מסוג הכריזמה הכוללת אישיות מסקרנת וייחודית, אפילו איזה סוד, שיעורר רגש טמיר שנשאר בלב הקהל זמן רב אחרי שמסך חייו של הכוכב יורד לנצח. הכריזמה שלה שמהדהדת מן המופע דומה יותר לזו של רוכלת בשוק, שלא משנה איך תמכור את מרכולתה, מבלי לשים לב ולבחור את הטוב שבה.
דגן גם מתארת את הכמיהה לרזון, ולצדה החלומות על בולמוס אכילה אין סופית, ואי אפשר שלא לרחם עליה. היא מתלוננת שמה שנשים אוכלות מגיע להן לתחת, אבל אני מביטה בה ורואה אישה רזה, עם אגן צר שנדמה כשברירי. אני רואה אישה רעבה תמידית, עם דימוי עצמי שביר, המובילה למכירה פומבית של עצמה. שחקנית ששרה שיר מרגש , ואומרת לקהל: מרגש, מה? , אבל בולט כל כך שהיא עצמה לא ממש התרגשה. גם בשירים המקוריים, הנושא חיצוני: שערות ראשה שיש להחליק, שערות הגוף שיש לתלוש, מחטבים חונקים שחייבים לעטות כדי להסתיר טפח בשר, ניתוחים שיש לערוך, כדי שחלילה לא יראו קמט. אבל קמטים הם שיוצרים הבעות.
דגן מספרת על המופע ב חדשות 12
ומתחשק לומר לה, למרות שזאת מחווה מתנשאת: היי, מיה, את אישה נאה. רצית להיות שחקנית, זוכרת? לא דוגמנית. והיי, מיה, בטוח יש בך יופי פנימי שיתגלה אם תרפי טיפה ממרוץ ההתחמשות המכלה אותך. אולי תקראי את להשתנות , ספר שכתבה שחקנית אחת מעולה, ליב אולמן. יש לה מה לומר, ולא רק על גופה ועל המקצוע שלה. כי היי, מיה, לא כל העולם במה.
הכוכבות הענקיות כברברה סטרייסנד, נינה סימון, אדית פיאף, מלבד כשרונן, הן נשארות בלב כי הן נוגעות בחולשה, ברגשות קשים או עדינים. קחי השראה, מיה. הניחי לעצמך להקשיב באמת לזולת, ולא רק להשמיע. הקשיבי לעצמך. הבמה אוהבת התוודות על כישלונות. זה עשוי להיות חינני, אבל לא כשזה בא ככה, לבד.
נדמה שלפחות כרגע, בימת סטנד אפ אינה הולמת את דגן, סטנד אפ דורש תשוקה לתקשורת בין אישית. דגן שואלת את הקהל שאלות אבל לא מחכה לתשובה. כשהיא שומעת תשובה שלא מתאימה למה שתכננה, רואים שאינה מרוצה.
ראוי שתזכרי, מיה כבר הגעת. את מפורסמת, סלב, מחיאות כפיים, כתבת טלוויזיה נוספת או פרסומת, ערכם עבורך כערך פחמימת סוכר ריקה. כרגע גם את וגם הקהל רעבים למזון בריא ולאמת. זה גם מגיע לך: את עוד תצליחי לרגש.
המופע של מיה דגן, צוותא תל אביב. בימוי: צדי צרפתי; כתיבה: ליאור כפיר רפאל; מוזיקה: חזי שקד
תגובות