בחירות 81', אסיפה של הליכוד בכיכר מלכי ישראל (צילום: שמואל רחמני)
בועז אפלבאום, ראש מטהו של שמעון פרס, יו"ר האופוזיציה ומועמד המערך לראשות הממשלה בבחירות 1981, זוכר היטב את הבוקר שאחרי ההפסד הדחוק, שקבע שמנחם בגין והליכוד ימשיכו להחזיק בשלטון, ושמהפך 77' בטח אינו אפיזודה חולפת.
"אצל שמעון מה שהתרחש בבטן, הצטייר על הפנים", אפלבאום מספר. "למחרת הבחירות הוא לקח אותי לחוף הים. ישבנו בשמש, היו לצדי מיליון עיתונים והקראתי לו קטעים לא פוליטיים, אלא יותר ממה שקורה בעולם. ישבנו שם כשלבנו שבור ואמרתי לו אלף פעם, 'לו היו בך 10% מהרשע של בן־גוריון, היית ראש ממשלה כל חייך'. הבעיה ששמעון כל פעם היה צריך לרצות מישהו אחר. פעם זו גולדה ופעם דיין, פעם הקיבוץ המאוחד. בבחירות האלה המזרחים היו המטרה. מרוקאים, מרוקאים, מרוקאים, ומה בסוף? קיבל תירס בפרצוף".
מי שמשוכנע שהבחירות האחרונות היו האלימות ביותר ושברו שיאי בריונות ודם רע, כנראה לא זוכר את אלה של 81', שהוכרעו על קוצו של מנדט - 48 לליכוד, 47 למערך. אז, באותו קיץ לפני 40 שנה, השד העדתי התפוצץ בבקבוק, ורסיסים עפו לכל עבר. זו הייתה השאלה אם האליטה, מקימת המדינה, תחזור למקומה הטבעי בעיניה, או שמפלגת הליכוד ששיקמה שכונות והרימה את הראש המזרחי, תשרוד עוד קדנציה במשרד.
"המערכת של 81' לא הייתה אלימה, היא הייתה מוטרפת", מסביר יוסי ביילין, באותן שנים דובר המערך. "הרגשת שכל מטרתך היא לעבור את הערב בשלום ולנסוע הביתה מבלי שיזרקו עליך אבנים. הייתה ברחוב אווירה של רצח פוליטי. תומכי הליכוד ראו שהשלטון עלול להיגזל והממסד הוותיק עומד לחזור, והם ממש נלחמו בציפורניים. הרי באותם ימים בגין נתפס כמי שלא יכול להחזיק את העסק. השלום עם מצרים לא הפך לכלי תעמולתי מרכזי, ובלטה חולשתו הפיזית, נראה היה שהזדקן בטרם עת. משה דיין ועזר ויצמן עזבו אותו, ויצמן אפילו קרא לו 'המנוח'. הליכוד, בחודשים שלפני הבחירות, איבד מכוחו ופתאום נוצר בסקרים פער של 25 מנדטים לטובת המערך. פרס כבר נחשב לראש הממשלה הבא בעיני התקשורת, וזה היה כמעט מצחיק לחשוב שבגין ייבחר מחדש".
בחירות 81', עצרת של המערך בכיכר מלכי ישראל (צילום: שמואל רחמני)
דווקא היה זה הליכוד שהפתיע והודיע שלמרות הירידה בכוחו, הוא מתכוון להקדים את הבחירות. "הייתי מקים הממשלות ומפרק המשברים של הקואליציה", מספר משה נסים, אז שר משפטים מטעם הליכוד. "הרגשתי שאנחנו במצב לא בריא, באתי לבגין ואמרתי: 'אתה רואה שהממשלה הולכת ומתפרקת. האופוזיציה תגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת, לכן אנחנו חייבים לשדר ביטחון ועוצמה כדי להראות שהסקרים לא מייאשים ואנחנו לא מפחדים מבחירות. בוא נגיש בעצמנו את ההצעה'. בגין הבין את התכסיס. זה היה בראשית ינואר 1981".
"יצאתי מהפגישה ונתקלתי במספר עיתונאים שהתעניינו על מה שוחחתי עם ראש הממשלה. עשיתי את עצמי תמים ואמרתי 'דיברנו שצריך לפזר את הכנסת והממשלה תגיש ביום ראשון הצעת חוק'. אמרו, 'אתם הולכים להתאבדות פוליטית'. עניתי: 'תרשמו, הליכוד ירכיב את הממשלה הבאה'. אם היית נוכח במפגש, היית רואה את מבטי הלגלוג. ביום ראשון הגשנו את ההצעה, וביום שלישי היא עברה. הבחירות נקבעו לסוף חודש יוני".
למערך היה ברור שכחלק מהפקת הלקחים ממהפך 77' חייבים להחזיר הביתה מצביעים מזרחיים שבעבר באופן אוטומטי הצביעו עבורם. לכן למקום השני והמכובד ברשימה הוצנחה ח"כ שושנה ארבלי־אלמוזלינו, ילידת עיראק, שאולי הייתה דמות מוכרת במפלגה, אבל אף פעם לא נחשבה לבכירה.
ממול, ברשימת הליכוד, זו כבר הייתה מגמה. בשורה השנייה, כשהם מתדפקים על המקומות הבכירים, ניצבו שלושה ראשי יישובים צעירים, מזרחיים ולוחמניים. משה קצב מקריית מלאכי, דוד מגן מקריית גת ומאיר שטרית מיבנה.
"בסוף שנת 73' רצתי לראשות המועצה ביבנה", שטרית מספר. "בהתחלה פנינו למערך, מאחר שרצינו לרוץ איתם, כי הם היו מפלגת השלטון. הם אפילו לא הסכימו להיפגש איתי. הלכתי לחרות, ליצחק שמיר, שנתן לי קארט בלאנש לעשות מה שאני רוצה. שאלתי את עצמי 'למה?' והתשובה הייתה פשוטה, 'לא היה לו מה להפסיד'".
"ביבנה לא היה להם אפילו מנדט אחד. זכיתי ברוב גדול בבחירות. הייתי ראש המועצה היחיד של חרות בישראל, ניצן המהפך הפוליטי, כשבמפא"י לא קלטו את גודל השינוי שמתחולל בשטח. הם לא פתחו את הדלת לאנשים חדשים, ובליכוד התרחש תהליך הפוך. בנוסף יש שלושה אלמנטים מזרחיים שבגין ביצע כבר בקדנציה הראשונה. בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית הוא מינה שרים מעדות המזרח לתפקידים רציניים, את דוד לוי לשר השיכון ואת אהרן אבוחצירא לשר הדתות".
"הוא שידר למזרחים שהוא טוב, כי הוא מתייחס אליהם. הוא הקים את פרויקט שיקום שכונות שבמסגרתו שיפצו בתים, רחובות ותשתיות והשקיעו בחינוך. אנשים אמרו שהנה יש מישהו שמבטיח וגם מקיים. הדבר השלישי היה יחסו למסורת. בגין לא היה איש דתי אבל התייחס לדת בכבוד, ורוב המזרחים הם מסורתיים, לא כמו היום כשש"ס מנחשלת והופכת אותם לחרדים".
פרס, מתברר, לא רק חשב שיחזיר מצביעים, הוא גם תכנן למשוך עוד ליכודניקים, נזכר אפלבאום. "שנה לפני הבחירות הגיעו למשרדינו ברחוב הירקון 110 פרופ' בנציון נתניהו ובנו בנימין וביקשו משמעון לעזור להקים את מכון יונתן לחקר הטרור", הפתיע. "שמעון ראה את עצמו כפטרון המשפחה והטיל עליי את המשימה ופעם בשבוע עבדתי עם ביבי במטרה לבנות קונספט למכון. אחרי שהם הלכו, שאלתי את שמעון 'מה אתה צריך את התיק הזה?'. הוא ענה 'שלחתי את יוני אל מול פני המלחמה, ודבר שני, אתה לא מבין שבנציון נתניהו היה מזכירו האחרון של ז'בוטינסקי? הם יביאו מצביעי ליכוד מעל לראשו של בגין'".
המלחמה ההסברתית עלתה שלב. באותן שנים של ערוץ טלוויזיה אחד, כשכל תשדיר תפס את מרבית תשומת הלב והרייטינג, הייתה הבנה שחייבים לדייק במסרים שעפו באוויר. "היה לי מרגל במטה ההסברה של הליכוד", אפלבאום מגלה. "אחד שהביא כל יום אחרי הצהריים אינפורמציה יקרה מפז מה הם הולכים לשדר בתשדירי הערב".
מה היה האינטרס של אותו מרגל?
"קיבלתי מידע מחוקר פרטי, אברשה אהרונסון, ששכרתי תמיד בזמנים שבהם היה צריך להיאחז בכל בדל של רמז. עם המידע שהגיע סחטתי ליכודניק, שהיה לי עליו סוד משפחתי מדהים. אז נכון ששנים אחרי הוא נקם בי ומירר את חיי, אבל באותה מערכת בחירות הליכוד התפוצץ ולא הבין איך אנחנו יודעים ומגיבים בצורה חדה".
הליכוד נעזר אז בהכנת התשדירים בכישוריו הקומיים של ספי ריבלין, ומול מגישת תשדירי המערך, אורלי יניב, הם הציבו את רות פרמינגר. זו הייתה בחירה ברורה ומודעת. מול השיער הבהיר של יניב, להציב בחורה ממוצא תימני שמדברת לפי הכללים עם ח' ו־ע'.
"ברור שלקחו אותי בכדי לשדר יותר עממיות ופחות ניכור", מספרת פרמינגר, היום עורכת דין במקצועה. "תקרא את ספרו של אלכס אנסקי 'מכירת הליכוד'. על הכריכה ישנה תמונה של קופסת שימורים ועליה הכיתוב 'הליכוד'. פשוט מכרו את המפלגה להמונים, ואחת הדרכים הייתה להעביר מסר באמצעות בחורה תימנייה שמדברת יפה ונראית טוב. זה עבד".
"עזר ויצמן, עליו השלום, תמיד אמר 'אני רוצה את היָמנית'. המסרים היו שלליכוד אין פנקס אדום והוא לא משתמש בפנקסנות ולא מקריב את העובדים על מזבח רווחי בעלי מניות, ולליכוד יש ממשיכי דרך שצמחו מלמטה כמו דוד לוי, קצב ושטרית. לצערי, בסוף הקמפיין לא יכולתי לחזור לשדר בטלוויזיה, ואילו אורלי יניב חזרה ממש מהר. זוכרת שפעם אילנה דיין ודן מרגלית ראיינו אותי ואמרתי לדן עוד בחדר האיפור שאני מבקשת שישאל למה לא חזרתי. הוא אמר 'תגידי עכשיו'. אמרתי 'לא, רק כשנהיה באוויר'. אז הוא שאל ואילנה הסתכלה בעיניים פעורות. אמרתי, 'אל תסתכלי עליי ככה, זו האמת. אמרו לי שאני צריכה להיות בהקפאה ושכחו אותי בפריזר ואת אורלי יניב החזירו'. למרות שהליכוד היה בשלטון ואת בגין הערצתי, הם לא התערבו. הנחיתי אז אירועים והפסיקו להזמין אותי. התקשורת הייתה טוטאלי שמאלנית, כאילו העולם שייך לה".
מול מלחמת המסרים של המערך עבדה מכונת התעמולה של הליכוד, ובגין, שנחשב במשך תקופה ארוכה כסוס מת, התעורר לחיים. "ידעתי שיש שרים שהציבור לא כל כך אוהב, כמו אריאל שרון, ואותם השארנו בצד", מספר משה נסים, שהיה האחראי על ההסברה במפלגה. "נתתי רק לפופולריים להופיע, ואם הרושם היה שבגין חלש, הבאתי אותו בכדי שיופיע וייראה במיטבו".
זה לא היה בגין החולני, שמדי פעם התאשפז. כשהגיעו העצרות ההמוניות, זה היה תורו לקבל את אור הזרקורים, ושם, מול האלפים, לפרס לא היה צ'אנס. "הייתי מחמם את בגין בכנסים באזור הדרום", מאיר שטרית נזכר. "הייתי נואם ראשון ואחרי זה הייתי רואה איך הוא חוזר כל פעם על אותם נאומים, מילה במילה, אותן מימיקות, אותם תרגילים. מדהים. הציבור היה נכנס לאקסטזה. היית רואה משפחות שלמות, עשרות אלפים, וכולם צועקים 'בגין, בגין'".
מול העצרות המשולהבות של הליכוד עמד פרס ונאם לקהל שחלקו עוין, מאחר שלכל מקום הופיעו תומכיו של בגין. "כל מטרת אותו ציבור הייתה למנוע את קיום העצרת, או למנוע מפרס לפתוח את הפה", ביילין משוכנע. "אם כבר פתח, הם עצבנו אותו בצורה בלתי רגילה והוא אמר דברים שבטח לא היה אומר בחוג בית. המונים עמדו מולו וצווחו, אז הוא החל להתווכח עם מישהו שקרא קריאת גנאי וכמובן שמיד הופצו שמועות שאמו ערבייה ויש לו מניות בתדיראן ואילו אמא של בגין בכלל מרוקאית. כנראה שהיו אנשים שהאמינו לזה".
לא תדרכתם אותו לשמור על קור רוח?
"לא זוכר תדרוכים, אבל אתה נוסע באוטו ואומר 'שמעון תיזהר, אל תתווכח, זה לא מקום להתנצחות'. הוא הסכים, אבל מול ההמונים אתה מרגיש אחרת. אני יכול לספר את זה על עצמי. עמדתי בעצרות כאלה, ואתה לא יכול לדבר כמו בפורום אינטימי. צריך להסב את תשומת לבם של האנשים, לכן אתה מדבר בססמאות, משטח לא פעם ארגומנטים. רק שהבעיה הגדולה באמת הייתה האלימות. בפתח תקווה, בבית שמש. אנשים זרקו חצץ, עגבניות וביצים סרוחות, וזה השפיע. פרס בא למקומות שהרגיש שהייתה לו יד בהקמתם וסיכנו שם את חייו. הרגיש כפיות טובה".
פרס הותקף מכל כיוון, ואלה היו חצים ארסיים במיוחד. "אני מספר את זה בפעם הראשונה", אפלבאום נזכר. "אריק שרון, בלא מעט הופעות, הקניט את שמעון על העובדה שלא היה בצבא, אז שמעון שלח אותי בהסתר לחיים ישראלי, יועצם של שרי הביטחון, שהוציא ממגירה סודית מספר אישי צה"לי והדבקנו אותו לשמעון. זוכר שעשיתי איתו בחינות בארבע עיניים. אמרתי 'אסור לך לטעות, זה מספר אישי'. שמעון אמר 'כל מספר שאגיד הם יקבלו, העיקר שיש'".
בין הליכודניקים שרדפו אחרי פרס לכל מקום היה גם הרצל חנוכה, שעלה לכותרות בגלל עצרת בחירות אלימה במיוחד בפתח תקווה, שבה התעמת עם פרס בשלל תנועות מגונות. "פרס שנא ספרדים", חנוכה אומר היום. "יודע איזה מילים קשות הוא זרק עליי? 'פאשיסטים, חומיניסטים'. רצה לעשות לנו טרנספר וזה עוד יותר הרגיז אותנו. תראה, גם אם היה מישהו אחר בראשות המערך, נניח יצחק רבין שפחות או יותר סימפתי, גם הוא היה מקבל את אותה שנאה. כמו שאהבנו את מי שעמד בראש הליכוד, ככה שנאנו את מי שעמד בצד השני".
מנחם בגין מגיב לנאום הצ'חצ'חים בכיכר מלכי ישראל (צילום: שמואל רחמני)
ניסית לפגוע בפרס פיזית?
"באנו עם עגבניות, תפוחי אדמה. בזמנו לא הייתה אבטחה כמו היום. הוא היה מחנה את האוטו ומסתובב, אז פינצ'רתי לו את הגלגלים, פעם גרמתי לקצר חשמלי בבניין שבו הוא נאם. בטח שיכולתי לפגוע, הייתי מטרים ממנו. בעצרת הסוערת ביותר הבאנו סכינים, ממש רצינו לפגוע, אבל לא להרוג. תבין, כשרבין נרצח תפסתי את הראש ואמרתי 'יו, מה עשית?'. חשבתי לרגע שזרעתי את זרעי האלימות ולקחתי עליי את האשמה. מנוול האדם שרצח, גם אם היה רוצח את פרס, הייתי חושב עליו את אותו הדבר. פוליטיקה היא פוליטיקה, ועם כל השטויות שעשינו ב־81' לא חשבנו לרגע על רצח. רצינו לדפוק על השולחן ולהגיד 'אנחנו פה. תסתכלו עלינו, אנחנו לא שקופים".
שאלתי את חנוכה מאיפה השנאה, כי הוריו נהגו להצביע למפא"י. "אנחנו, בני הדור השני, הבנו שמפא"י דורכת על הספרדים", השיב. "ההורים חשבו שהכל ורוד והיו שמים על עיוור את הפתק. אנחנו קמנו ועשינו את מה שצריך, החלפנו שלטון. זוכר שבעימות עם פרס ובגין, בגין אמר שהורדתי להם 3־4 מנדטים. לא הצטערתי, כי נלחמתי על משהו שהיה חשוב למזרחים. לאבי סגרו מאפייה, וכילד לא הייתי יכול לצאת לטיולים כי לא היה להורים כסף לשלם. לכן שם, בעצרת, הכל התפרץ. נלחמנו על הלחם, על האשל ולא על השמנת. המערך לא עזר, ואבא שלי עוד תרם להם כסף".
איך סיימת עם התנועה המגונה?
"זו הייתה תנועה מזרחית, שהם פירשו כתנועה מגונה. הוגש כתב אישום, התקיים משפט ראווה. קיבלתי יותר פרסום מיגאל עמיר, כי כל יום טחנו וטחנו את האירוע. שמו תמונה שלי בבניין הבימה ומתחת הכיתוב 'אספסוף'. בסוף נתנו לי עבודות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, והיה לי חשש שאם המערך יעלה לשלטון הוא יפגע בי אישית. זוכר שחברי כנסת מהליכוד אמרו 'אל תדאג, לא יאונה לך כל רע', ובמהלך המשפט עשו למעני מגבית. תראה, דברים השתנו, הנהג של פרס היה מיודד עם אחי ואמר 'אולי נביא את פרס, נעשה סולחה'. היו ימים שפרס לא יכול היה לשמוע את השם 'הרצל חנוכה', ובסוף הייתי אצלו בבית ואכלנו ארוחת בוקר. אדם מאוד חכם ולא חשבתי שהוא כזה. את הדעה שלי עליו שיניתי, אבל את הדעות שלו לא קיבלתי".
אתה עדיין ליכודניק?
"לא יכול להיות משהו אחר. אני לא שמאל, לא באמצע, אני רק ליכוד. אומרים 'אבל ביבי'. כל עוד לא הוכח אחרת, הוא חף מפשע. אם מחר ירשיעו אותו, נחשב מסלול מחדש".
בבחירות 81' היו צריכים לקרות אירועים שוברי שוויון כדי להכריע, וב־27 ביוני, שלושה ימים לפני פתיחת הקלפיות, התקיימה העצרת המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין). דודו טופז נבחר להיות המנחה והשאר שייך להיסטוריה.
"יום אחד מצלצל אליי טופז ושואל אם הוא יכול לקפוץ אלינו למשרדים", מספר אפלבאום, ראש המטה של פרס. "הוא בא ואמר 'הבעיה שלכם נמצאת בקולות הצפים. יש לי גישה אליהם, הם מעריצים אותי'. הציע שהמערך יפרסם מודעות ענק עם תמונתו והוא יפנה אליהם. אמרתי 'כתוב טקסט ונראה'. חזר כעבור יומיים, אחרי שהכין פיילוט שבו נכתב 'אתם יודעים מה צף בדרך כלל, אז אל תאלצו אותי לקרוא לכם חרא'".
"אמרתי לו שישאיר את זה וסילקתי אותו. כעבור כמה שבועות, באותו בניין, נחום פסה, ראש מטה הארגון של מטה הבחירות, אמר 'מוטה גור לא מאשר לי רבע מיליון שקל, אתה התקווה האחרונה שלי. אני רוצה שבעצרת האחרונה, בכיכר מלכי ישראל, את קו התפר בין האומנים לחלק הפוליטי, יסגור דודו טופז כמנחה'. הסביר שטופז מופיע באילת, צריך להטיס ולהחזיר וגם לשלם. אמרתי שאני לא הולך למוטה, אפילו שיצלה אותי על גחלים. בסוף השיג את הכסף ואידך - זיל גמור. הביא את טופז".
טופז, מול הכיכר המלאה, ביצע את אחת מפליטות הפה המפוארות בקריירה כשאמר לעשרות האלפים, "תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות. הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".
דודו טופז (צילום: שמואל רחמני)
לבגין, מגדולי הנואמים, המשפט היה כחומר נפץ ביד היוצר. למחרת נערכה באותה זירה עצרת מסכמת של הליכוד, וראש הממשלה אמר מעל הבמה, "עכשיו אני אספר לדודו טופז למי הוא התכוון. בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר 'התקווה'. פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק".
"בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו ללבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים. אחים. לוחמים", וסיכם במילים "רק תספרו מה שאמר פה דודו טופז, כל העם בישראל חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך הכל: 'הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב'. אשרינו שהם במצודת זאב. ללכת לקלפי ולהטיל את הפתק הנכון, פתק אחר פתק, פתק אחר פתק, גשם נדבות של הפתקים הנכונים: מחל, מחל, מחל!".
"דודו התקשר אליי אחרי הנאום של בגין והתחיל לספר שמאיימים על חייו", מספר יואל ריפל, חברו הטוב של טופז. "אמר שהוא לא מסוגל להישאר בבית ושאל אם הוא יכול לבוא אליי למספר ימים. הייתי המום, לא ידעתי על מה מדובר, כי הוא היה בנסיקה, סוף־סוף התחילו לראות אותו. דודו אף פעם לא הצטער על מה שאמר, הסביר שמדובר בפליטת פה. הוא פשוט חשב למצוא חן בעיני 100 אלף אשכנזים, תל אביבים, שבאו לתמוך בשמעון פרס. אהבת הקהל הייתה חזקה ממנו, והיא בסוף גם הביאה למותו. אגב, אותה פליטת פה הפכה למופע של סאטירה אקטואלית, שלפחות אז נחשב למופע הרווחי ביותר בהיסטוריה של הבידור הישראלי. אפילו הגשש החיוור לא מילא תשע פעמים את היכל התרבות".
מה שמצחיק הוא שטופז לא התחבב על האליטות.
"המערכניקים דווקא התרחקו, ראו בו עממי מדי, לא מתוחכם, ואילו הקהל של הליכוד אהב אותו אהבת נפש. באיזה שלב גם דודו שינה את טעמו. התחיל לכעוס על המבקרים ועל הקהל הצפון תל אביבי והתקרב גם בזכות נשותיו, שהיו כולן מעדות המזרח. היה נוהג להגיד 'איזו משפחה חמה, איזה כיף לי'. שינה את טעמו ולא כהתנצלות, אבל אם פעם רצה למצוא חן בעיני האליטה, באיזה שלב הוא החל לבוז לה ולאהוב בצורה אמיתית את אלה שבגדול קרא להם 'צ'חצ'חים'".
פער המנדטים הגדול בין פרס לבגין הלך והצטמצם. אותה עצרת צ'חצ'חים, יש כאלה שמעריכים שעלתה למערך בין 2 ל־6 מנדטים, אבל מקזז הפער הגדול אובחן שלושה שבועות לפני, ב־7 ביוני, כשמטוסי חיל האוויר השמידו את הכור הגרעיני בעיראק. זה היה ניצחונו הגדול של בגין, במיוחד על רקע סירובו של פרס לאשר את התקיפה.